יש רשויות מקומיות, בירושלים ובתל אביב, וכנראה במקומות אחרים, אשר כדי לחסוך כסף בהקמת מגרשי ספורט , מתחמי הספורט בבתי הספר או צמודים להם, פתוחים שלא בשעות הלימוד לאנשים מבחוץ, וזאת פרצה שלא רק קוראת לרעש בלתי נסבל לשכנים, ולעוד מטרדים, אלא גם לאלימות.
בעת מגוריי בירושלים, השטח הריק שהיה מול הבית שנבנה ברחוב בוסטנאי 9 בקטמון הישנה, אמור היה להיות במקור גן ציבורי. כרגיל במקרים כאלה כאשר העירייה מאפשרת הקמת בניין של עוד 2 קומות, היא דורשת "מחיר", במיטב המסורת העותומאנית, מן הקבלן, וכאמור מדובר היה בשטח ממול לבית. אלא שבמקום גינה ציבורית הוקם בי"ס חורב, בית ספר דתי לאומי. בדיעבד ,לדיירים לא הייתה שום ברירה אלא להשלים עם הרעש מבית הספר בשעות הלימוד , שכן אם היינו יודעים זאת מלכתחילה, לא היינו רוכשים שם דירה.
אולם לא היה די בכך אלא לימים נוסף במתחם עצמו בית כנסת מאולתר אשר פעל בשבתות ובחגים ושימש בין היתר אולם לחגיגות בר מצווה, קידוש וכיו"ב. פנינו אל הממונה על החינוך היסודי בעירייה בטענה שדי לנו ברעש של חול, ואיננו מבקשים רעש של "קודש". כתבתי לו כי למתפללים ולחוגגים יש קו ישיר לקב"ה והקשר והקולות לא צריכים לעבור דרך הדירה שלנו. הקב"ה אינו זקוק לתווך שלי בקולות שעולים למעלה.
כול הפניות והתחינות של הדיירים להעביר את בית הכנסת למקום אחר, שכן השכונה משופעת בבתי כנסת – לא הועילו. הסיבה: קשרים בחלונות הגבוהים של כיכר ספרא שבה שוכנת העירייה. אז לא קראו לזה "שחיתות". כ"פרס תנחומים" והתנהגות טובה קבלנו גם את תנועת "עזרא" תנועת נוער של רשת "חורב". בנות ובנים נפלאים, אבל צעירים כידוע מרעישים. ולקראת כול חג חנוכה ביום התנועה הדביקו לנו פתקים שמצטערים על ההפרעה. והחל משעה שבע בערב ועד לחצות מתחם בית הספר הפך לזירה של זיקוקים , תופים וחצוצרות,קרנבל של שירה וריקודים בחסות המשטרה ששמרה בחוץ. ככה זה בדרום אמריקה בימי קרנבל וככה זה בירושלים כאשר מדובר בתנועת "עזרא".וככה , אני משער, גם במקומות אחרים..
אולם מטרד המטרדים היה מגרש הספורט, אשר לפי קביעת העירייה הוא פתוח לציבור שלא בשעות הלימוד.ניתן לשער את ההמולה של צעירים ומבוגרים כאשר היה פנדל,פאול, או שער. מודדים מטעם העירייה שבאו למדור את מדד הרעש בביתי הגיעו למסקנה שהוא גבוה מאוד וחורג מן המותר. אז אגף של העירייה קבע ככה ואגף אחר קבע אחרת. והדיירים באמצע. בכול הסוגיות הללו היינו בקשר עם בית הספר עצמו, ועם מנהלו הנפלא הרב בר נר, שהבין למצוקתנו, אך ידו קצרה.
באותה תקופה אהוד אולמרט היה ראש העיר, כמי שהכיר אותו שנים ביקשתי פרוטקציה, אשר לפי הגדרת פרופסור שלמה אבנרי, הוא לבקש מה שמגיע לך.ביקשתי כי למצער יינטעו עצים ואלה בבוא היום יבלמו קצת את הרעש. לאחר שנים של טיפול ואוגדן שיכול למלא ספר באו הגננים של העירייה ונטעו עצים, נטיעה שהשתלבה יפה בירוק של הסביבה במקום גדר חשופה. גם הפעילות השוטפת של תנועת "עזרא" הועברה למתחם אחר, ורק במוצאי שבתות, הם הורשו לבוא למקום. בית הכנסת, אמנם לא הועבר אך בנה לעצמו מבנה סגור, בתוך מתחם בית הספר, זה לעצמו דבר חריג, אך בהכשר העירייה. אך מבחינת הדיירים זה תרם להורדת מפלס הרעש. והייתה עוד התפתחות שאינה קשורה במישרין בבית הספר אלא בי- השמיעה שלי רפתה. כול אלה ביחד איכשהו פתרו את הבעיה, וזאת הגיעה לקיצה עם העתקת מקום מגוריי בתל אביב.
מגרש הספורט נשאר. אני עברתי. וכאן אני עובר לתופעה שלא רק קנתה לה חזקה בירושלים אלא גם בתל אביב. מגרשי ספורט בתוך מתחם בית הספר או לידם הם רשות רבים לצורך משחקי ספורט.
סיפור תל אביבי
ביום ששי בחמישה בנובמבר 2010, נכדי חוזר מבית הספר עירוני 1,ליד הקריה בתל אביב, וזה הסיפור שלו. ביקשתי שהוא יעלה זאת בכתב והוא עשה זאת והנה הכתובים שלו כלשונם :
אחרי שנגמר בית הספר- 12-1,הלכנו ,אני ועוד 10 ילדים, לשחק במגרש הכדורגל של בית הספר ובסביבות השעה 3 הגיעה חבורה של 20-25 מבוגרים בערך בני 30-50 , חלקם חזקים, והתחילו לסלק אותנו בכוח, באלימות בקללות ודחיפות. אחרי די הרבה זמן של וויכוחים התקשרנו למשטרה ותוך 30 דקות הגיעה ניידת עם שני שוטרים, האחד שמו משה בן דרקר והשני-לא יודע ושמעו אותנו ואת הסיפור שלנו.
ואז פנו אל האנשים ודיברו איתם מספר דקות . לא שאני יודע על מה דיברו. אבל כשחזרו משה בן דרקר ועמיתו אמרו לנו שהם לא רוצים להיות "קטנוניים" ואמרו לנו ללכת לשחק למקום אחר. יש לציין שאמרו לנו ללכת לשחק במכון ויינגייט( הדגשה שלי. צ.ג) שזה לפחות 30 דקות נסיעה באופניים וגם סיכון של נסיעה בכביש ראשי. אנחנו לא הסכמנו עם השוטרים והתעקשנו וביקשנו שיישארו בלי שהאנשים (המבוגרים- צ.ג) יידעו אבל הם לא הסכימו. וממש אחרי שהם( השוטרים) הלכו רצו האנשים אלינו, דחפו אותנו, צרחו עלינו ואיימו עלינו –ציטוט: אם עוד פעם אחת נראה אתכם פה נזיין אתכם אחד, אחד בתחת.
יש להזכיר שזה מגרש של בית הספר, בתוך בית הספר. הלכנו הביתה ואני סיפרתי לאחי את הסיפור והוא התקשר למשטרה שוב ואז הם אמרו לו שאין מה לעשות ושככה זה יהיה. הלכנו כול הילדים אל מנהל בית הספר והוא אמר שהוא יטפל בזה ולאחר עוד שיחה עם הילדים משכבת י"א המנהל דיבר איתם והסדיר ביניהם לבינינו שעות משחק. ועכשיו הם מתחילים לשחק בארבע וחצי."
מישהו מסיק מסקנות?
עד כאן הסיפור שלא רק מדבר בעד עצמו אלא צועק, אף שהנער, דיבר וכתב בסגנון יבש מאוד. השאלות שנשאלות. עם מי הסדיר המנהל את הסידור. עם המשטרה? הפונקציה של המשטרה היא לעשות סדר באצטדיונים ובמידה ויש הפרעות אז גם בין כותלי בית הספר. אשר לזוג השוטרים אני מניח שאלה לא שייכים לאותו זוג שאחד יודע לכתוב והשני יודע לקרוא. אבל היכן התבונה לשלוח ילדים למגרשי ספורט במכון ווינגייט. איך אמורים הילדים שנוסעים באופניים להגיע לשם- בכביש מס' 2 - טוב שהילדים לפחות די נבונים כדי שלא להתפתות לעצת העוועים של השוטרים. אך הסידורים צריכים להיעשות על ידי בית הספר או מחלקת החינוך של העירייה, ולא להיות נושא לסיג ושיח בין הצעירים לבין הקבוצה המתלהמת או בינם לבין המשטרה. וגרוע מזה. מי הקבוצה הזאת של בריונים בני 50-30 שמאיימים על נערים שיזיינו אותם ועוברים על זה לסדר היום. ועוד. מי יתקע כף שמחר לא תופיע קבוצת בריונים אחרת וגם היא תאיים, לא בזיון בתחת אלא במכות, בהרג, ברצח, ואין זה משנה אם זאת התלהמות בעלמא או איום ממשי- בימינו אלה.
המציאות והנתונים מלמדים שכול הנוגעים בדבר- תלמידים, הורים ומורים, לא רואים בבית הספר מקום בטוח. פה מדובר בפרצה תקנית, מתן הכשר למצבים שהם הרי אלימות.המעניין הוא שכאשר שוחחתי עם כמה תל אביבים בנושא הזה, הם דווקא עמדו על ההיבט שאין לעירייה שטחים פנויים למגרשי ספורט. אני מניח שהם לא היו הורים לילדים, שכן שמירה על הילדים אם היא באה על חשבון שיקולי העירייה לגבי כלל ציבור המשחקים,היא בעדיפות. היכן כול המסע ההסברתי למען ביטחון הילדים.
טענתי הייתה שאילו מדובר היה בשוודיה או בלוקסמבורג קיום היחד היה מתבצע בצורה חלקה. אבל אנו לא לוקסמבורג. יתרה מזאת. אם לעירייה אין מגרשים. יש אנשים שישמרו על מתחם בית הספר עד לשעה סבירה אשר מעבר לה הרעש אסור.
וזה סיפור של בית ספר אחד בתל אביב
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
